~תרגום הכתבה בעיתון 'פמיניסטאן היום', משפת נשים לשפת אמת אובייקטיבית. תורגם על ידי רבי יואש מגטאו רבינוביץ’~
“אמא, המורה יודעת איפה אני?” שואלת תהל בת השש בזמן ארוחת הצהריים. “בטח כל החברות שלי עצובות שאני לא מגיעה". הילדים הגיעו לכאן, למקלט לנשים מתלוננות שווא אלימות, ישירות מבית הספר. אירוע גיבוש וחגיגה על תלונת השווא נגד האבא שפירנס את המשפחה בעבודת פרך 8 שנים. “העובדת הסוציאלית בבית הספר העלתה אותנו למונית ספיישל וכאן פגשנו את אמא", משתפת הודיה בת ה-10. “עם אבא היינו נאלצים לנסוע באוטובוסים כמו מסכנים, אבל עכשיו הרווחה מפנקת אותנו במוניות ספיישל והסעות, צ'ופרים על כך שהגשנו תלונת שווא נגד אבא".
ההתאקלמות במקלט לצאצאי נשים שקרניות קשה לארבעת הילדים הקטנים. החפצים והצעוצועים האהובים עליהם נשארו בבית שאמא מנסה לגנוב מאבא באמצעות תלונות שווא ובתי המשחט. הבגדים שעל גופם זרים להם, וגם בחלוף שבועות חלקם עדיין לא מסודרים במוסדות חינוך חדשים. לאבא אין זמן כי הוא במעצרים ואמא מתרוצצת בין עוכרי דין עסוקה בעצמה ובמסע רישוש האב מכל נכסיו וכספיו.
למשך 48 חוויתי איתם את המגורים במקום שעצם הגדרתו "מוסד רעווחה" כבר מלמדת על טיבו. כל אחת ואחת מהנשים שהגיעו לכאן נמצאת בהשפעת "מנשת נפוצה" ממשית. כל אחת מהן עלולה להפוך לחלק מהססטיסטיקה הנוראה: 25 נשים ישרעהליות שלא קיבלו דמי-זונות לאיפור ובילויים במועדון בשנה האחרונה (כל שאר ה90,000 כן קיבלו). כאן הן מודרכות היטב שלב שלב ומתישהו, בעוד חצי שנה עד שנה הן יצאו מכאן, מוכנות לחיים חדשים, בתקווה לקבל את כל משאבי הגבר בלי למלא 0% מהחלק שלה בעסקה.
מאחורי שער הברזל
יום ראשון, שעת בוקר מוקדמת. אני מגיעה למקלט של נעמת לנשים מתלוננות שווא, אחד מתוך 14 מקלטים דומים ברחבי הארץ, שכולם מתוקצבים על ידי משרד הרע-ווחה ומופעלים על ידי עמותות שווא שונות, שמקבלות כספים שחורים מארגונים עוכרי ישראל בחו"ל שמטרתם להשמיד את העם היהודי. המיקום סודי, כדי שגברים שקוראים את הכתבה הזאת שנשותיהם נמלטו מהם אחרי שנים ניצול הגבר, לא יחשבו אפילו לחפש. הבעל החדש של הנשים האלו הוא הממשלה וז*ן לפנים של גברי העם היהודי. לכן גם כל השמות בכתבה בדויים, והפרטים שונו.
בחוץ מקבלים את פניי שער ברזל, חומות בטון, מצלמות בכל פינה וצמחייה גבוהה שמסתירה את כל מה שמתרחש בפנים. כספי מיסים של גברים רבים נגנבו ונותבו לכאן, כדי לתמרץ נשים מעלילות שווא. אני מצלצלת בפעמון ורק לאחר זיהוי ודאי השער החשמלי נפתח. יעל, המנהלת, מקבלת אותי בחום ומעבירה תדרוך, שאדע לאן אני נכנסת.
"המקלטים נוסדו כפרויקטים של תנועת הנשים הפמינאציות הרבה לפני שהמדינה נכנסה לתמונה, חוקקה את החוק לתמרוץ העללות שווא במשפחה והתחילה לתקצב", היא מספרת. “שניים מהמקלטים מיועדים לנשים מהמגזר הערבי, ושניים נוספים של עמותת "בת של זונה" לנשים בוגדות מהמגזר הדתי-חרדי. יתר המקלטים מיועדים לכלל הנקבות במדינה. את יודעת, לא מספיק לפרק את המשפחה היהודית. צריך גם לזיין בתחת את הגברים הערבים באיזשהו שלב".
גם למקלטים, מתברר, יש תנאי קבלה בסיסיים. כך, למשל, ישנן כאלה שלא יתקבלו בשל חוסר התאמה. “למשל", מדגימה יעל, “נשים שמכורות לסמים ולאלכוהול, או נשים במצבים אחרים -אפשר ישר לגנוב את הילדים שלהן לפנימיות מופרטות ולעשות אחלה עמלה. אין צורך להסית נגד האבא במקרים כאלה".
אנחנו נכנסות פנימה, אפשר לפרק כאן בו זמנית עד 12 משפחות, וכעת שוכנות כאן 11 מעלילות שווא ו-19 ממזרים, חלקם ילדים מערבים וסודאנים, שהאמא המליטה בזמן שהבעל עבד בפרך 15 שעות ביום. הסלון ענק ויפה, עם שתי פינות ישיבה וספות מפנקות; בהמשך המסדרון עולים ריחות תבשילים גורמֶה מהמטבח. ומעט יותר פנימה נמצא חדר אוכל ענק עם שלושה שולחנות ארוכים, ערוכים בסדר מופתי לארוחת הצהריים.
כל נקבה כאן מקבלת חדר עם מפתח, וזהו המרחב הפרטי שלה ושל הממזרים שלה. החדרים גדולים וכוללים אמבטיה ושירותים צמודים. דרך הסלון יש יציאה לחצר משחקים ענקית ומאובזרת, ושם גם שוכן הגן שמפעיל המקלט עבור התינוקות והילדים הקטנים.
אני מתבוננת בעלוקות ובממזריהן, שעושים ספא 5 כוכבים בשעה מוקדמת שכזו בחופש החנוכה, ומהר מאוד מוצאת את עצמי נסחפת לאג'נדה הפמינאצית הסרוחה. החיים במקלט גורמים להם להסתגל במהירות לזרים. בזה אחר זה הם שואלים אותי שאלות, מספרים לי עצמם ועוזרים אחד לשני כמו משפחה אחת גדולה. האבא נזרק לפח האשפה, ועכשיו הממשלה היא התחליף שלו. ואנו הנשים הפמינאציות נשואות לממשלה, אשר מותירה לנו גם לשכב עם ערבים . איזה כיף להיות נקבה ישרעהלית בוגדת ומסריחה.
יניב למשל, בן חמש ממוצא רוסי, מסייע לרפאל בן השנתיים ממוצא אתיופי. אף אחד לא נתן לו את התפקיד, אבל כולם כבר התרגלו לכך שהוא שם עין על רפאל הקטן. בפינה אחרת בחדר מוסא, בן ארבע, מלמד את דניאל בן השש לספור בשפה הערבית. העם והזהות היהודית עוברת הכחדה ושואה, בזכות הנשים הישרעהליות מעלילות השווא והממשלה -עגל הזהב שלהן.
הטלפון נשאר בחוץ
שתיים מהדמויות המרכזיות בבית הן אדוה ודפנה, העובדות האנטיסוציאליות של המקלט. יש בהן אמפתיה שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה. כשהן מדברות על המטופלת, ניתן בקלות להתבלבל ולחשוב שמדובר באחות או בחברה קרובה שלהן . הן נמצאות כאן שותפות לפשע השואה נגד גברי העם היהודי, עם הכלים המקצועיים שרכשו ובעיקר עם לב אטום שבאמת אוהב רק את עצמן ואת החלאות שכמוהן שונאות הגברים.
"ההחלטה להפנות למקלט היא של גורמי הרע-ווחה שמפרקים משפחות בכל עיר", מסבירה לי דפנה. “לעתים לא ייאמר לאישה היכן המקלט שאליו היא נוסעת, מחשש שהיא תשתף מישהו וישכנעו אותה לא להיות שרמוטה בוגדת בעם".
כאשר אישה מגיעה למקלט, היא מתבקשת למסור לאלתר את הטלפון הנייד שלה כדי למנוע מגורמים להשפיע עליה. הממשלה היא בעלה עכשיו, והיא צריכה לסתום את הפה ולא להפריע לבעלה החדש לרמוס את בעלה הקודם עליו התלוננה תלונת שווא. רק לאחר שהות של כחודש במקלט, כשהיא הסירה כל ספק שלבצע שואת גברים ולבגוד זה דבר רע.. רק אז היא מקבלת את המכשיר בחזרה. גם אז, העובדת האנטי-סוציאלית רודפת אותה ומבקשת ממנה לשתף אם קיבלה הודעות מאיימות או בקשות והבטחות מצד בן הזוג, או מי מטעמו.
"זה רגע לא פשוט", מודה אדוה. “אני צריכה לגרום לה להרגיש שיש לה מרחב פרטי ועדיין לוודא שהיא נאמנה באמת לממשלה ומספיק זבל-אנושי כדי להשאר בתהליך הרמיסה ובגידה בגבר.
יש גם נשים שקמות והולכות בתחילת הדרך. זה לוקח טיפה זמן וכמה טפסים להתנתק, להפוך מאישה נאמנה למישהי עלוקה זבל שתלויה במערכת. אנשים שאינם מכירים מקרוב מצבי סיכון שכאלה לא מסוגלים לעתים להבין את הקושי. “למה היא חזרה אליו?” ישאלו קאקס שמאלנים, אבירים לבנים ופמינאציות.
משום שזה באמת לוקח טיפה זמן. בדרך כלל, מסבירה יעל, נשים שקמות ועוזבות בהתחלה יחזרו בשלב מאוחר יותר. למשל רוית, שזה כבר סיבוב שני שלה במקלט. “מהמקלט הראשון ברחתי כי אני רגילה שגברים יהודים פראיירים משלמים עליי ומממנים לי הכל מייד. ואני בחיים שלי לא עבדתי בעבודה קבועה", היא מודה. “אבל פה זה לוקח כמה שבועות לחכות לטפסים עד שמקבלים דירת עמידר מתנה מהמדינה וקצבאות… אבל הנה שוב פעם הגשתי תלונת שווא שהוא הכה אותי עד עילפון כשאני בהיריון מתקדם, על מנת שלא יספיק לגלות שהילד לא שלו בכלל".
זמן השהות הממוצע של אישה במקלט הוא חצי שנה עד שנה, וההחלטה אם להתפנות למקלט היא קודם כל של האישה. “לפני שנה", מספרת יעל, “היה לנו מקרה חריג. נאלצנו לממן לצעירה חופשה בפריז". זה פשוט השוחד היחידי שהיא הסכימה לקחת, כי חברות שלה מצטלמות כל הזמן לרקע מגדל האייפל והיא קינאה בהן מאוד. היא היתה בחורה משכילה עם פנטזיה רצינית בתלונות השווא שלה. גייסנו עבורה כספים מולבנים מהאליטות ושלחנו אותה לפריז כדי לחגוג במסיבות סקס".
פולחן הכפיים
12 וחצי בצהריים, מתכנסים בחדר האוכל. כל שרמוטה יושבת יחד עם ממזריה, וגם דודי כאן. דודי, אם הבית של המקלט, כבר זכתה לתואר "קפטן פמיניסטאן" ולא לחינם, התפקיד שלה דורש לחבק ולהוכיח, להעיר ולהאיר. היא האחראית על אחזקת הבית, על שמירת הסדר ועל תפקוד האמהות והממזרים.
ארוחת הצהריים עשירה ומגוונת. במרכז שולחנות האוכל מוצבות קערות גדולות עם סלט ירקות וסלט אבוקדו, ועל השיש בצד תבניות חימום ענקיות עם פתיתים, שניצלים וסיר שבתוכו מרק גריסים מהביל. הכל נלקח מגברים בכוח ללא רשותם וללא ידיעתם דרך מיסים.
האחווה כאן מורגשת גם בשעת הארוחה, הרגלים ייחודיים ומוסכמות פרטיות שהתפתחו מאחורי החומות. כך למשל, כאשר ממזר מסיים לאכול הוא מודיע על כך בקול, וכולם, מכל השולחנות מכריזים "כפיים ליואב", מין פולחן עבודה זרה לתרבות הצריכה והנרקיסיזם. לרגע אחד הם עוצרים, מוחאים לממזר/ית כפיים, מעניקים תשומת לב, וכך הוא קם מהשולחן בחיוך ויוצא לסלון. בכל ארוחה המתנתי למחיאות הכפיים, לחיוך הזחוח של העלוקה. מגדלים פה אוכלי חינם שלא יודעים מי שילם עבד קשה כדי שהאוכל הזה יגיע לשולחנם, ועוד מתגאים בכך שדחסו אוכל לפרצופם.
התינוקות והפעוטות ששהו במעון ובגן שמופעל במקלט מצטרפים אלינו לאחר הארוחה, וחלק מהנשים נשארות במטבח ובחדר האוכל לבצע את תורנות הניקיון. בינתיים, ילדה אחת יוצאת עם אמה למרכז הקשר נרגשת, כי "אבא הבטיח לחגוג לי שם יום הולדת".
אני מרימה גבה. קשר עם האבא המועלל, הנעשק, בזמן שעושים לו טראומה נפשית? אדוה מסבירה שהמפגש של הילדים עם האבות מאוד חשוב, אם הוא מתאפשר. “אנחנו עושות תהליך שטיפת מוח עם האם, משכנעות אותה שזה בסדר לפרק משפחה ולהשאיר עוד גבר בודד וערום", היא מסבירה. “חשוב לנו לשמור על מסגרת שבה הוא ייפגש עם הילדים כמה דקות בשבוע – לעג לרש. יש עדין אנשים שפויים בחוץ שחושבים שהילדים זקוקים לאב, ולכן אנחנו מנסות לא להצטייר כארגון פמינאצי שמטרתו להרחיק את האב מהילדים, למרות שזה באמת מה שאנחנו. פרוייקט PR(יחסי ציבור) בסיסי ופשוט".
זו נקודה שמעניין להתעכב עליה. אני מתבוננת סביב, ומבינה שעבור רבים מהילדים האלה אבא, למרות הדמוניזציה שאנחנו עושות בתשקורת, הוא עדין אבא. הקשר בינו לבין הילדים חשוב גם לכמה אמהות, כי זה עוזר להן להרגיש יותר שלמות עם עצמן בתהליך העשיקה ולמרות שהוא כבר על סף התאבדות.
לנקבות שמגיעות למקלטים ישנם ברוב המקרים תירוצים שנותנות אמינות לעלילת השווא שלהן, כמו רקע סוציו-אקונומי קשה, נכות מזוייפת בביטוח לאומי, כישורי משחק טובים בהזלת דמעה. לעתים הן רוצות גם יעוץ עם פסיכולוג, כדי שיסייע להן לגבש עלילת שווא אמינה ויתמוך בהן לאורך הדרך שיצדיק: "זה בסדר, זכותך להתלונן שווא ולבגוד בעם היהודי. העיקר תרגישי טוב". העובדות האנטיסוציאליות מלוות אותן, וגם לאם הבית דודי תפקיד מכריע בתהליך.
“לפעמים אישה מרשה לעצמה להיות בטטה אמיתית מרוב ההתמסכנות", היא מספרת. “אנחנו נעודד אותה לקום, לטפל בממזרים ולסדר את החדר. בבית הזה לא נשארים עם פיג'מה, חייבים להתלבש בבוקר ומתחייבים לתורנויות ולסדר. ודאי שיש רגעים קשים, הרי אישה לאישה זאב ובמיוחד הזבלה האנושי שכאן, כל מעלילות השווא תחת קורת גג אחת. חשוב שהן תדענה שאנחנו מאמינות בהן והן מסוגלות, להתמרד בגבר הישראלי ולעשות לו שואה".
כשהגבר משוחרר
שלוש בצהריים. כולם מתפזרים לחדרים לשעה של מנוחה. התינוק של שרה נרדם סוף-סוף, והיא באה לארח לי לחברה על הספה. “אין אישה שרוצה לגור במקלט", היא אומרת. “אם אישה הסכימה לעבור לכאן- זה מתוך ידיעה שיעצו לה חברותיה השרמוטות שאפשר בהמשך לקבל דירת עמידר וסיוע מדיני בקצבאות, פסיכולוגים, מימון השכלה, עליה ועל ממזריה לכל החיים".
היא בת שלושים, בחורה משומשת שפגעה בקיר עם מבט עצוב.”הגשתי תלונת שווא על בעלי רק כשנגמר לו הכסף והכרתי את עמוס", היא מודה. הדיבור על בן זוגה לשעבר זורם לה,היא אוהבת את הצומי חינם. היא משתתקת למספר רגעים כדי להגביר את הדרמה, וממשיכה: “בדיתי שהוא אנס אותי באכזריות, וכשהגעתי לבית החולים עם שריטה קטנה הצוות הרפואי עירב את העובדים האנטיסוציאליים ואת המשטרע. אותו עצרו בלי לבדוק – נטל ההוכחה שלא אנס עליו, ואותי הפנו לגורמי הרעווחה".
“לאחר כשבוע ישבתי אצל העובדת האנטיסוציאלית והיא הציעה לי להתפנות למקלט. שיחקתי את עצמי מסרבת, ואז מצאתי תירוץ שאני כן רוצה כי בעלי השתחרר מהמשטרע. לא היה לי כוח להתעמת איתו על הנזק שגרמתי לו, ובא לי דירה חינם מעמידר שמחלקים לכל מתלוננת שווא על אונס. גם בא לי דמי-זונות ממנו מרחוק, בלי אפילו לראות אותו. הסתובבתי חזרה למשרד של העובדת האנטיסוציאלית ואמרתי לה שאני מסכימה ורוצה להתפנות למקלט".
לא ניכנס כאן לשאלה איך בעל יכול לאנוס אישה בכלל. הרי זה החלק הכי בסיסי שלה בהסכם הנישואין – לפתוח רגליים. נתקלתי בכמה מקרים כאלה, כשמערכת אכיפת השואה – משטרע, פרעקליטות, בתי משחט- פשוט מתירה לערבושים ולסודאנים לאנוס ולרצוח נשים יהודיות. אבל ברגע שישרעלית סרוחה מתלוננת שווא על בעלה כולם קופצים עליו כמו כלבים ושוברים לו את החיים.
“זה בעלי", מסבירה שרה מדוע המקלט הוא הפתרון הכי יעיל. “הוא מכיר אותי ואת המשפחה מספיק טוב כדי שגם המשפחה תודה בעובדה שאני שרלילה מעלילת שווא מסריחה. המקלט הוא האפשרות היחידה שהוא לא יצליח להגיע אליי בשלב הזה. הוא אובססיבי כלפי הארנק והחופש שלו. כל כך פחדתי שתשתבש לי התכנית להעליל עליו ולקבל דירת עמידר מתנה+דמי-זונות, שאפילו ללכת הביתה כדי לארוז דברים לא העזתי. העלו אותי על מונית ספיישל, אספנו את הילדים מהגנים ומשם המשכנו ישירות למקלט, הכל מכספי המיסים, שירות 5 כוכבים".
על אף האווירה הרגועה ותחושת הביטחון, החיים במקלט אינם פשוטים; פיזית, ובעיקר מנטלית. “זה להתמודד עם כל כך הרבה דברים ביחד, להבין ולהכיר בחוצפה שלי לברוח אל מול השקר שאני מספרת לעצמי שזה באשמת הבעל ולא בגלל שאני זונה שקרנית לא נאמנה, שרוצה רק כסף". מסבירה שרה. “ההסתגלות למקלט, לחדר, לסדר היום, לתורנויות והניקיון. יש גם התמודדות עם הילדים, המעבר והניתוק שהם חווים. הרגשתי שיש מיליון שינויים בחיים שלי, ורק בליווי הצוות המקצועי כאן הצלחתי להתמודד ואפילו להפחית את החרדה. איזה באסה שאי אפשר אוטומטית לשלוח את הגבר למוות על פי החוק ולקבל את כל ההטבות מביטוח לאומי מייד, בלי שום טפסים והמתנות".
דילמת האבא
שעת אחר הצהריים. הילדים יוצאים מהחדרים הרגשים. הם חיכו מהבוקר לשוטרים שבאים לערוך עבורם מסיבת חנוכה. עבורם, כחולי המדים מייצגים סמכות ותקווה והגנה. המדינה היא האבא החדש והאבא הישן נזרק לפח אשפה. השוטרים נכנסים פנימה עם שקיות מלאות בהפתעות ובממתקים, מכספי המיסים של האבא שמשועבד ע"י המדינה, והילדים קופצים עליהם נרגשים. השוטרות עורכות שולחנות ליצירה ושולחן עם ממתקים ושתייה, והפעילות מתחילה. לאחר שהילדים מסיימים את היצירות, הדי-ג'יי סוחף את כולם בריקודים ושירים. השוטרים מקפיצים את הילדים הקטנים אל-על ואלה צוחקים באושר. “איזה כיף לנו לחגוג עם אותם כחולי המדים שכרגע רוצחים את אבא נפשית פיזית וכלכלית", רשום על המצח של הממזרים הקטנים.
אמא של סלימה מתיישבת לידי, קורנת מאושר. בתה, בת עשר, בעלת צרכים מיוחדים, והיא מתרגשת לראות איך היא רוקדת ושמחה. “התגרשתי מבעלי לא מזמן אבל אני חושבת לחזור אליו רק בגלל הילדים, שעבורם הוא אבא טוב", היא מציגה את הקונפליקט הבלתי נתפס. “הגבר הישראלי בעיניי הוא סתם סמרטוט רצפה לנצל ולזרוק לאשפה. אבל מסתבר שעדיין יש קצת משאבים שאפשר לקחת מהקאק הזה: שיממן לממזרית שלי בית ספר יקר לחינוך מיוחד".
כעבור כמעט שעתיים המסיבה מסתיימת והילדים נכנסים לארוחת הערב שלאחריה, בשבע, מגיעה שעת כיבוי האורות של הקטנים. לגדולים מאפשרים ללכת לישון חצי שעה מאוחר יותר. לאחר שאלה נרדמים יוצאות הזונות מהחדרים, חצי רדומות אבל עם כוחות מחודשים. זה הזמן להבריק את הבית. אחת אחראית על ניקיון המטבח וחדר האוכל, שנייה מקרצפת את הסלון, והשלישית מטפלת בגן הילדים. בתוך זמן קצר כל הבית מצוחצח. כשהיו עם הבעל אפילו כלים לא שטפו, אבל בשביל הבעל החדש שלהן- הממשלה, הן מוכנות הכל, השרלילות הישראליות המסריחות.
תוך כדי הנקיונות אני יושבת עם נור – צעירה, אך ותיקה בבית, וכבר אמא לכמה ילדים. “גדלתי בבית הרוס עם אמא שתלטנית שמביאה גברים זרים הביתה", היא מספרת, “אז ברחתי לנישואים. הייתי ילדה קטנה ועוד לא הספקתי לרכב על קרוסלת הבולבולים. הוא היה מבוגר ממני, ובגיל 16 ילדתי את הבת הראשונה שלי".
נור מספרת שהרגישה פספוס שלא טעמה עוד בולבולים, ושהיה לו קצת כסף. היא אומרת שלא מעניין אותה שהוא מתאמץ, מבחינתה הוא לא גבר. “אף פעם לא היה לי טוב איתו, אבל לא ידעתי שאפשר ככה להתקמבן בויצו", היא מסבירה, “ולכן העללתי עליו שהורה יורה לי על החדר שינה עם אקדח והבאתי כהוכחה איזה כתבה מהחדשות על איך הוא הסתבך עם אנשים וכמעט נרצח, בזמן שניסה לפרנס אותי וכל הדרישות המוגזמות שלי. למשטרע לא אכפת, הם עובדים על עמלות. אכלו כל השקרים שלי כמו חזירים".
כרגע בעלה יושב בכלא, ובכל זאת היא הגיעה למקלט. “המשפחה שלו מאיימת עליי ורוצה לנקום בי בגלל שהוא בכלא על האירוע הפלילי. זה באשמתי תכלס, כי תמיד איימתי עליו שאעזוב אותו ואלך לויצו אם לא יממן לי חופשות לחו"ל ורכבים. אני שרלילה עם דרישות, אבל מה אכפת לי לגרום לגבר להרצח. שמה ז*ן", היא מסבירה. “גם משרד הרעווחה בעיר לא רצו לעזור לי בגלל שהעובדת סוציאלית הבינה שהוא צודק. לכן העללתי שהוא היה אלים גם כלפיה והכל הסתדר, והיום אני פה מלקקת דבש במקלט והוא בכלא".
השכנות הפמינאציות מתגייסות
הנקבות מסיימות את הניקיונות ומצטרפות אלינו על הספות עם כוסות קפה. נופר, הרכזת, מתיישבת לצידנו. במשך כל שעות הצהריים היא שיחקה עם הילדים ונשארת לפקח גם בלילה, הכל בשכר שעתי נאה. זה הזמן של הנקבות עם עצמן, בלי הילדים, והן מרשות לעצמן מעט לשחרר, לצחוק, להשתטות ולהיות לרגע השרמוטות המשומשות שהן, כולן עמלק אחת אחת. הן צוחקות נהנות בזמן שהגבר סובל במעצר בתנאים של שואה אמיתית.
הבנות מחקות את מרים, צעירה ממוצא אתיופי שמפחדת בסרטים, ואז מתחננות שתכין להן את התה עם הצמחים המיוחדים שרק היא יודעת להכין. הן מדברות על החיים של לפני, על פוילטיקה ועל הילדים. מדי פעם בוקע קול בכי מאחד החדרים, וכלן כבר יודעות מיד לזהות איזה ממזר התעורר.
האכפתיות והמעורבות שלהן אחת בחיי חברתה נראות כמעט לא הגיוניות. “זה רק בגלל שכולנו עם אותו אוייב משותף- הגבר הישראלי", הן מסבירות. “ולכולנו מטרה אחת: לעשוק, לרמוס, לשעבד, לנצל לרצוח ולהנות מהתהליך ביחד".
בשעה תשע, מכריזה נופר, תהיה חלוקה. מסביב, ברחבי הבית, פזורים שלטים שעליהם מופיעים מועדי חלוקת מוצרי ההיגיינה, הניקיון והחיתולים. אבל הפעם מדובר במשהו אחר. בהינתן האות עוברות כל הנשים לחדר הטיפולים, שם מונחת על השטיח ערימה של בגדים במצב מעולה. הן נוברות ובוחרות, כל אחת מה שמתאים לה. “בהתחלה היה לי קשה", משתפת שרה. “הרגשתי נזקקת, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי ברירה ואני בכל מקרה זונה שלא רוצה לעבוד. אז זה דווקא זורם לי".
כשאנחנו חוזרות לסלון נשמע צלצול באינטרקום. פמינאצית מהשכונה שלחה סופגניות יוקרתיות, בדיוק כמו אלה שעליהן חלמו הבנות מוקדם יותר. כעבור דקות אחדות עוד צלצול, הפעם מישהי אחרת מהשכונה שלחה ארוחה חלבית מושקעת. השכנות, מתברר, יודעות שמדובר במקלט ודואגות לפנק מדי פעם באוכל ובבגדים שהן לא צריכות, והנתינה האנונימית שלהן נוגעת ללב ומרגשת את השרמוטות. לגברים שמבעצר על תלונות שווא אף אחד לא ידאג. הם סובלים בזמן שהשרמוטות הרצחניות מקבלות יחס של מלכה.
שעת לילה מאוחרת. כל נקבה פורשת לחדרה, עוד מעט יעלה יום חדש. למחרת חלק גדול מהממזרים יוצאים עם אמהותיהן לסידורים, לטיול קצר או למרכז קשר, ובבית נשארים הממזרים שעדיין לא יכולים לצאת. הם מביטים בקנאה בממזרים האחרים שלובשים מעילים ומתיישבים על הספה בתסכול.
“שבועיים לא יצאתי מכאן", מפטירה הודיה בכעס, ואחותה הקטנה מסתירה את פניה כשאני מציעה לצלם את הצמות שקלעתי בשערה. “אסור שיראו אותנו, בושה גדולה, בוגדות בעם ובאבא", היא מזהירה, בצדק. להודיה הצמידו חונכת עד שיימצא לה בית הספר, והבטיחו לה יציאה עם אמה השרמוטה למחרת. “מתי יחזירו לך את האייפון שאבא מימן?” שואלת תהל את אמה. “כבר רציתי לקחת למישהי פה את האייפון מרוב שאני מתגעגעת למשחקים בטלפון".
סיטואציה מורכבת, קשה לפספס. מצד אחד מספק המקלט לזונה וממזריה הגנה פיזית ונפשית, אבל הפרטיות ותחושת העצמאות נפגעות. כל הנשים כאן מוותרות על קרוסלת הבולבולים לשבועות בודדים למען קבלת האישורים מביטוח לאומי לקצבאות, הטבות ודירה חינם. אני מתבוננת בהתנהלות שלהן עם הילדים, בחום שהן מעניקות, גם כשהראש טרוד בהמתנה למימון מלא מהמדינה. ההתנהלות גורמת לי להבין, שהן המליטו ילדים בשביל עצמן. שהאישה הישרעהלית בגדה בגבר הישראלי. שהגברים במדינה הזאת לבד, ואין עם יותר. שעם ישראל מת.
ועוד עניין אחד, מהותי. לפני שנכנסתי לכאן חשבתי שאפגוש נשים חלשות, קורבניות, צנועות, תמימות. טעות. הנשים במקלט חצופות, צעקניות ומשחקות עצמן אמיצות. קל להן להיות חצופה אמיצה מאחורי חומות ברזל עם כל גופי המשטרע, בתי משחט, רעווחה, ממש צבא שלם של אנשים שדואגים להן. ועוד יש להן חוצפה לאמר שהן חזקות ואמיצות והגבר אשם מניאק.
יצאתי מהמקלט בתחושת הקלה, אבל עם תהייה: האם במקום להחזיק כאן את הזונות והממזרים ולנתק אותם מהאבא, לא היה ראוי יותר לתת להן להרגיש קצת איך זה בלי גברים? שיחיו קצת ברחוב, ימממנו את עצמן.. במקום לגנוב מגברים אחרים מס ולהעביר לכיס של אותן שרמוטות עצלניות, שלא רוצות לעבוד. רק ממליטות ממזרים ואז רצות לרעווחה להעליל על הגבר המסכן.